יחס סיכון/סיכוי (R:R): המספר שחשוב יותר מאחוזי הפגיעה

יחס סיכון/סיכוי (Risk:Reward) משווה בין מה שאתם מוכנים להפסיד בעסקה לבין מה שהיא יכולה להניב: המרחק מהכניסה לסטופ מול המרחק מהכניסה ליעד. יחס 1:2 אומר — מסכנים שקל כדי לשאוף לשניים.

זה המספר שמפריד בין מסחר לניחוש: הוא נקבע כולו לפני הכניסה, מהתוכנית עצמה — ולא תלוי בשום תחזית.

שפת ה-R: כך מודדים ביצועים באמת

סוחרים מנוסים מודדים הכול ביחידות סיכון — R. הפסד בסטופ = ‎−1R. רווח כפול מהסיכון = ‎+2R. השפה הזו מנקה את האגו מהמשוואה ומאפשרת להשוות עסקאות שונות לגמרי זו לזו.

והנה המתמטיקה שמפתיעה כל מתחיל: נניח 10 עסקאות שכולן תוכננו ביחס 1:2, ורק 4 הצליחו. התוצאה: ‎4×(+2R) − 6×(−1R) = +2R‎ — רווח מצטבר, עם 40% פגיעה בלבד. לא צריך לצדוק ברוב הפעמים; צריך שההפסדים יישארו קטנים ושהרווחים יהיו גדולים מהם.

ההשלכה המעשית: אילו עסקאות בכלל שוקלים

• מסננים לפי יחס, לא לפי התלהבות: עסקה "בטוחה בעיניכם" עם יחס 1:0.5 היא מלכודת מתמטית — היא דורשת דיוק בלתי סביר לאורך זמן.
• היחס נגזר מהמבנה: כניסה קרוב לרמת הגנה (תמיכה, קו פריצה) = סטופ קצר = יחס טוב. כניסה באמצע שום מקום = סטופ רחוק = יחס גרוע. לכן איפה נכנסים חשוב יותר ממה קונים.
• יעד מציאותי, לא פנטזיה: היעד נמדד מהתבנית או מהרמה המשמעותית הבאה — לא מהמספר שהיה נחמד שיקרה. יחס מנופח על הנייר הוא שקר עצמי.

המשולש השלם: יחס, אחוז סיכון, גודל פוזיציה

שלושה מספרים סוגרים תוכנית עסקה שלמה: (1) כמה מהתיק מסכנים בעסקה — מקובל 1%–2%; (2) איפה הסטופ — ומזה נגזר גודל הפוזיציה; (3) מה היחס — והוא מחליט אם העסקה בכלל שווה פתיחה.

דוגמה: תיק של 50,000 ₪, סיכון 1% = ‏500 ₪ לעסקה. מניה נקנית ב-100 עם סטופ ב-96 — סיכון 4 ₪ למניה — לכן קונים 125 מניות. אם היעד ב-110 (יחס 1:2.5), הפוטנציאל הוא ‎+1,250 ₪‎ מול 500 ₪ סיכון. כל המספרים ידועים לפני שהכסף זז.